תנ"ך על הפרק
שמות יח
68
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
יתרו בא ומייעץ
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(זבחים קט"ז א׳) ויצילני מחרב פרעה. א"ר אלעזר, בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו ניתז החרב מעל צוארו של משה על צוארו של קסנתירו והרגו, הוא שאמר משה ויצילני מחרב פרעה אותי הציל וקסנתר הרג הדרשה זו היא בהמשך מדרשה שהובאה לעיל בפ' שמות, ויברח משה מפני פרעה [כאשר הרג את המצרי], ופריך בירושלמי, וכי אפשר לבשר ודם לברוח מפני המלכות כששומרתו, ומשני שע"פ נס ברח, שנהרג הקסנתר [הוא המזומן להרוג את חייבי מיתה], ועל ידי כן מצא מקום לברוח. .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א) ויצילני מחרב פרעה. [ויצילני מפרעה אין כתיב כאן אלא מחרב פרעה], מלמד שאפילו חרב חדה נתונה על צוארו של אדם הקב"ה מצילו ונראה דמאמר זה מכוון למ"ש בבבלי ברכות י' א' אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמי מן הרחמים, ועיין בדרשה הקודמת. .
(ירושלמי ע"ז פ"ג ה"א) ויאמר וגו' אני חותנך יתרו. תניא, ר׳ יהושע אומר, באגרת כתב לו כן, ר' אלעזר המודעי אומר, ביד שליח שלח לו זפשוט דשניהם מדייקים הלשון אני שאין זה דרך המדברים פנים אל פנים, ורש"י בפסוק זה סתם כמ"ד ע"י שליח, ולא נתבאר טעמו למה הכריע כמ"ד זה ולא כזה שאמר דבאגרת כתב לו כן, ואפשר לומר עפ"י מ"ש ביבמות ק"ד ב' דממעטינן חרש וחרשת משום דאינן באמר ואמרה וכתבו התוס' בגיטין ע"א א', דאע"פ דבעלמא חשיבא הגדה בכתב, וא"כ אפשר להו לכתוב דבריהם, אך אמירה ודאי לא הוי אלא בפה, ובחליצה כתיב ואמר ואמרה, יעו"ש. מבואר דהיכא דכתיב לשון אמירה הוא רק אמירה בפה ולא בכתב, וא"כ מכיון דכתיב כאן ויאמר אל משה, לא שייך שעל ידי כתב שלח לו כן, אלא ע"י שליח ובעל פה [ומה דמצינו באחשורוש אמר עה הספר התם הכונה – הביע רצונו בספר מלשון והלילה אמר, באיוב, ובנזיר י' א' אמרה פרה וכמש"כ תוס' שם] ור' יהושע דדריש באגרת – אולי דריש דבחליצה הוי גזה"כ כן ולא מטעם הפעל אמירה.
ודע שכתב בשו"ת הרא"מ סי' פ"ז, דהרשאת הגט שהיה כתוב בה בלשון השליח שאמר בלשון המשלח כמדבר בעדו אין הגט נפסל בכך, דכהאי גוגא מצינו בתורה ויאמר וגו' אני חותנך יתרו בא אליך, עכ"ל. והנה גם הוא תפס כמ"ד ע"י שליח שלח לו כן, והשליח אמר בשם יתרו כמדבר בעדו אני חותנך יתרו, ולכאורה לפי דעת המ"ד שבאגרת כתב לו כן אזיל לה הראיה, אך לפי מש"כ ע"פ התוס' הוי העיקר כמ"ד ע"י שליח, והראיה נכונה. .
(מכילתא) וישתחו וישק. איני יודע מי השתחוה למי ומי נשק למי, כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו, מי קרוי איש – משה, שנאמר והאיש משה, הוי אומר משה השתחוה ונשק לחמיו, מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו חלכאורה אינו מבואר מאי רבותא בזה שנקרא איש ומאי חדוש בדבר, והלא מלת איש הוא שם תאר לכל בני אדם, ויותר מזה, הנה מצינו ויואל משה לשבת את האיש (פ' שמות) ומוסב על יתרו. ונראה הכונה משום דבכ"מ שנאמר איש הוא בא במקום פירוש השס מפורש, והכונה – האיש דאיירי ביה למעלה בענין, אבל היכא דמפרש השם מפורש שוב לא אצטריך להוסיף מלת איש, ולשון כזה מצינו רק במשה, כמו כי זה משה האיש, והאיש משה, וזה מורה כי עליו מכוון תאר איש שמורה על מדרגה אנושית גבוהה וחשובה, וכמו במשנה יומא י"ח א' אישי כהן גדול. –
והנה מה שיליף מדרשה זו שחייב אדם בכבוד חמיו צ"ע שלא ילפו הפוסקים מכאן והביאו ממדרש שוח"ט ממה שקרא דוד לשאול שהיה חותנו בשם אבי כמ"ש ואבי ראה גם ראה (ש"א כ"ד) עיין בטור יו"ד ס"ס ר"מ, וברמב"ם פ"ו מממרים לא הובא כלל דין זה, וזה תימה שלשון המכילתא מכאן אמרו משמע דהוא הלכה ברורה וידועה, והב"ח בטור שם כתב טעם שהשמיטו הפוסקים דין זה משום דבמדרש שוח"ט איתא דעת רבנן דהלשון שאמר דוד ואבי ראה לא קרא לשאול אלא לאבנר, וא"כ אזיל ליה כל עיקר דין זה, אבל מה יעשה עם דרשה שלפנינו שמקורה בתורה ונשנית סתמא באין מחלוקת, וצע"ג. וכן מש"כ הב"ח בדעת הטור דאפילו אם מחויב אינו מחויב אלא בערך שאר זקנים ולא בערך כבוד אב, וראייתו ממ"ש דוד ואבי ראה גם ראה, והלשון גם ראה משמע שסמכו במקצת לכבוד אב, והנה לבד שזה המקור קלוש מאד, דמה שייך לשון זה להלשין אבי דמיניה עיקר הילפותא, אלא דלענין דינא אין זה נכון, שהרי כאן כתיב במשה וישתחו וישק לו ומכאן למדו לכבוד חותנו, ובודאי אין מחויבים בהשתחואה ונשיקה לסתם זקנים. .
(מכילתא) ויחד יתרו. רב אמר, ויחד – שהעביר חרב חדה על בשרו טשמל עצמו לשם גירות. , ושמואל אמר, שנעשה בשרו חדודין חדודין יקמטין קמטין, שבלבו היה מיצר על מפלת מצרים, ולכאורה משמע דמדייקו לשון ויחד יתרו מדלא כתיב וישמח, וכ"מ במפרשים, אבל לדעתי אין זה מספיק, שהרי מצינו כ"פ לשון זה המורה על שמחה, כמו תחדהו בשמחה את פניך (תהלים כ"א), חדות ה' היא מעוזכם (נחמי' ח'), עוז וחדוה במקומו (דה"א ט"ז), ולכן נראה שסמכו לדרוש כן הלשון ויחד מפני שיש לדייק בכלל ענין הפסוק, כי בספור משה ליתרו כלולים שני ענינים, הא' דבר הטובה שעשה הקב"ה לישראל, והב' את אשר עשה לפרעה ולמצרים, ומיד אחרי זה כתיב ששמח יתרו [רק] על הטובה שנעשה לישראל ונשמט ששמח גם על הפרט השני מה שנעשה לפרעה ולמצרים, ומבואר מזה דעל זה באמת לא שמח, משום דבלבו היה מיצר על הרעה שמצאתם וכדמפרש, וסמכו דרשתם על הלשון ויחד שאינו לשון מצוי מאד, ודו"ק. , אמר רב, היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמיה יאבילקוט ובש"ס כ"י הגירסא אמר רב פפא, וכן נכון, דלהגירסא שלפנינו אמר רב קשה שיביא רב ראי' לדעתו של שמואל בעת שהוא חולק עליו בזה, והנה בבכורות ריש דף י"ז א' פירש"י לענין דאיירי שם דלשון עשרה דרי רגיל הש"ס לומר בכ"מ אף דמשמע לעולם, ונראה דכאן אינו כן, אלא רק מספר עשרה דרי – מצומצם ממש, וראיה ממ"ש בקדושין ע"ה א' גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור, ופרשו המפרשים והפוסקים הטעם משום דאחר עשרה דרי נשתקע ממנו שם גירותי' כמש"כ הרמב"ם פט"ו מאס"ב ובאה"ע סי' ד' סכ"ב, וא"כ כיון דעד עשרה דרי לא נשתקע ממנו שם גירותי' אסור עד אז לבזות ארמאה באפיה. .
(סנהדרין צ"ד א') ברוך ה׳. [מכאן שחייבים לברך על הנס] יבוע' פרטי דינים בזה באו"ח סי' רי"ח. .
(ברכות נ"ד א׳) ברוך ה'. תני משום ר׳ פפייס, גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה׳ יגצ"ל דמה ששרו ישראל את השירה אין זה בכלל ברכה והודאה, אלא רק שבח ותהלה, וגם זה היה רק לנס קריעת ים סוף ולא ליציאת מצרים. .
(סנהדרין צ"ד א׳) אשר זדו. מאי אשר זדו – בקדרה שבשלו בה נתבשלו ידר"ל שהם דנו את ישראל במים כדכתיב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף נדונו הם במים, והוא ע"ד הכתוב (קהלת י') חופר גומץ בו יפול, ודריש זדו מלשון ויזד יעקב נזיד.
אך לא נתבאר המשך הלשון והענין עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם, מה שייכות הא דאשר זדו לגדולת ה', וי"ל ע"פ מש"כ המפרשים דממה שמשתלם לאדם מדה כנגד מדה נדע השגחת ה', משום דאם במקרה נענש, איך זה יענש כל אחד במדה שחטא בה דוקא, וזהו שאמר יתרו עתה ידעתי מגדולת ה' כי משגיח הוא על הכל, וראיה שהרי המצרים נענשו בדבר אשר זדו מדה כנגד מדה, כמבואר, ודו"ק. .
(סוטה י"א א׳) עולה וזבחים. [מכאן דיתרו לאחר מתן תורה בא דאי ס"ד קודם מ"ת, הא קיי"ל לא קרבו שלמים בני נח] טורק עולות, וס"ל דאף דפרשה זו כתובה לפנינו קודם פרשה דמתן תורה בכ"ז היה ענינה לאחר מ"ת וכמש"כ לעיל בפסוק א', ומאן דס"ל דיתרו קודם מ"ת בא ס"ל דב"נ הקריבו גם שלמים, ואנו קיי"ל עיקר כמ"ד לא קרבו שלמים ב"נ, וכתבנו מענין זה בפ' בראשית בפסוק והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן ובפ' בא בפסוק גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות. .
(זבחים קט"ז א׳) לפני האלהים. א"ר אבין הלוי, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה, כאילו נהנה מזיו שכינה, דכתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, וכי לפני האלהים אכלו והלא לפני משה אכלו טזומה שלא נזכר מפורש משה, מבואר במכילתא מפני שהיה עומד ומשמש לפני האורחים. , אלא לומר לך, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה יזקצת צ"ע שלא פרשו הלשון לפני האלהים ע"פ מ"ש סוף חגיגה כ"ז א' דשולחן צדיקים דומה למזבח, יעו"ש [ולפנינו בס"פ זו בפסוק כי חרבך הנפת] וא"כ מכוון הלשון בסעודת צדיקים לפני האלהים. .
(ברכות ס"ד א׳) לפני האלהים. תנא ר' ישמעאל, וכי לפני האלהים אכלו [והלא לפני משה אכלו] יחעיין מש"כ לעיל אות ט"ז. אלא מכאן שהמקבל פני חבירו כאילו מקבל פני שכינה יטהלשון פני חבירו נראה ט"ס וצ"ל פני רבו, וכן נראה מהמאמרים הקודמים בירושלמי דאיירי במעלת קבלת פני הרב, ובמכילתא איתא בזה כל המקבל פני חכמים, והיינו הך.
ועיין בר"ה ט"ז ב' טרחו בגמרא למצוא מקור שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, והביאו מדברי קבלה, ותמיהני שלא הביאו מקור מן התורה מפסוק וענין שלפנינו, דאחרי דמבואר שדומה קבלת פני רבו לקבלת פני השכינה, ובזמן שביהמ"ק קיים מחויבים לקבל פני השכינה בכל רגל, א"כ בזה"ז דין הוא לקבל פני רבו ברנל שדומה לקבלת פני השכינה, וכמו שתקנו תפלה במקום קרבן וכמה ענינים זכר למקדש, כנודע, וצ"ע. .
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א) וישב משה לשפוט. וכתיב ויעמוד העם, מלמד שדיינים בישיבה ובעלי דינים בעמידה כומסיק בגמרא דהיינו רק בשעת גמר דין כשמודיעים הב"ד הפסק דין, וכתב הסמ"ע בסי' י"ז ס"ק ד' דגלוי מילתא בעלמא הוא דפסוק זה איירי בשעת גמר דין, ולי נראה דאפשר לומר דסמיך על הלשון לשפוט שיונח בעיקרו על גמר הדין, דעד אז יונח יותר הלשון לשמוע וכדומה. .
(שבועות ל׳ ב׳) מן הבקר עד הערב. תנא רבי חייא בר רב מדיפתי, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית כאבמכילתא איתא הלשון וכי מן הבקר עד הערב היה משה דן, והלא אין הדיינים דנין אלא עד זמן סעודה וכו', ונראה דמה שלא הקשו בגמרא בלשון זה אף דאיירי כאן בסוגיא בענין הישיבה בדין עד זמן סעודה, משום דהגמרא לשיטתה דמשה היה שקול כנגד סנהדרין של שבעים ואחד [עיין סנהדרין ט"ז א'] ובסנהדרי גדולה קיי"ל סנהדרין פ"ח ב' דיושבין מזמן תמיד של שחר עד זמן תמיד של בין הערבים, וא"כ באמת יושבים כל היום, וא"כ א"א להקיש זמן ישיבת משה לזמן ישיבת סתם דיינים שיושבים עד זמן סעודה, ולכן פריך בענין אחר. , אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפי׳ שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב וכתיב התם (פ׳ בראשית) ויהי ערב ויהי בקר כבבטור חו"מ סי' א' הסביר התדמות הענינים, מפני שהדן דין אמת הוא בגדר מקיים העולם דמונע בני אדם מגזל ועולה וכדומה מדברים הגורמים להירוס ישובו של עולם, כנודע, עיי"ש, ואפשר לומר שמדייק הדורש מה שבפסוק הבא כתיב מן בקר עד ערב בלא ההי"ן, וכן בכ"מ כתיב מבקר עד ערב, וכאן כתיב בההי"ן הידועין מן הבקר עד הערב, ורומז למ"ש במנחות כ"ט ב' עוה"ז בה"א נברא, ולכן דריש דהוי כמו שמקיים בריאת העולם, כמש"כ, ודו"ק. .
(שבת י׳ א') כי יהיה להם דבר. בין טומאה וטהרה כגדריש לשון להם דמשמע שהדבר נוגע להם לגופם, וזה ענין טומאה וטהרה. .
(מכילתא) בין איש ובין רעהו. בין איש – זה הדין שאין בו פשרה, ובין רעהו – זה הדין שיש בו פשרה ששניהם נפטרים זה מזה כרעים כדמדייק מדלא כתיב בין איש לאיש או בין רע לרעהו, ולכן דריש דמכוין לשני תארים מיוחדים שיונחו ביחד על איש בסתם דין ובין רע על דין בשלום דהיינו פשרה כדמפרש. .
(שם) והודעת להם וגו׳. תנא רב יוסף, והודעת להם – זה בית חייהם כהפירש"י זו תלמוד תורה, ובב"מ ל' ב' פירש ללמד להם אומנות להתפרנס בה, ופירוש זה האחרון מסתבר דהא אתורה ומצות הגיד מפורש מקודם והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות, ודריש לשון להם דמשמע שהדבר נוגע לגופם, וכמש"כ לעיל אות כ"ג, ועיין בסמוך אות כ"ז. , את הדרך – זו גמילות חסדים, ילכו – זה בקור חולים, בה – זו קבורה כוזה ג"כ ענין גמילות חסד שלא יהא גוף האדם מוטל בבזיון, וכמ"ש בסוטה י"ד א' תורה סופה גמילות חסדים שנאמר ויקבור אותו. , ואת המעשה – זה הדין, אשר יעשון – זה לפנים משורת הדין כזדרשה זו הובאה גם במס' ב"מ ל' ב' ופירש"י שם וז"ל והודעת להם וגו' וחקים ותורות כתיבי ברישא דקרא והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות וא"כ למה חזר עוד והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו', לכן דרשו דבזה כוון להורות על מצות שבין אדם לחבירו, ותפס עניני גמ"ח בכלל וגמ"ח שבגוף שזה יסודי מצות בין אדם לחבירו.
וסמך ענינים אלה על לשון הפסוק את הדרך זו גמ"ח, ואפשר לפרש ע"פ מ"ש ביבמות ע"ט א' ובכתובות ח' ב' דאברהם אבינו היה בעל גמילות חסד, דכתיב ביה (פ' וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, הרי דדרך ה' תאר למצות גמילות חסדים. ילכו – זה בקור חולים, י"ל ע"פ הלשון הרגיל בחז"ל הנכנס לבקר את החולה (שבת י"ב ב'), שלשה שנכנסו לבקר את החולה (ב"ב קי"ד ב'), והיינו משום דהחולה דרכו לשכב בחדרים פנימים והמבקר הולך ונכנס אליו. בה – זו קבורה, פי' הרי"ף בע"י בב"מ שם משום דכל חפצי האדם ומעשיו על הארץ ורק הקבורה היא בתוך הארץ, ויונח על זה הלשון בה – בתוך הדרך, ומה שדריש אשר יעשון זה לפנים משורת הדין י"ל דדריש מנו"ן הנוסף ליעשון לתוספת מעשה על מעשה הדין דאיירי מקודם והיינו לפנים משורת הדין. .
(ב"ק צ"ט א׳) את הדרך ילכו בה. אמר ר׳ יהושע בריה דרב אידי, רמז לציון קברות מן התורה מניין, דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה כחיתכן דדריש הדרך ילכו בה ע"ד הלשון (קהלת י"ב) כי הולך האדם וגו', ומרמז דצריך להודיע בזה את הדרך האסור והמותר ללכת בה מפני הטומאה והטהרה, ואין הכונה מן התורה ממש דבאמת חיוב ציון קברות הוי מדרבנן כמבואר בנדה מ"ז א' ויליף שם מקרא דיחזקאל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וכ"כ התוס' בב"ב קמ"ז א', ומ"ש רמז מן התורה מניין הוא לאסמכתא בעלמא, וכהאי גונא כתב רש"י בביצה ט"ו ב' לענין עירוב תבשילין דאמרו בגמרא מנא הני מילי וכו' ופירש"י אהיכא אסמכוה רבנן בתורה, וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם פ"ק דנזיר לענין סתם נזירות שלשים יום, וע' בסה"מ לרמב"ם שורש א' וברמב"ן שם, ועיין מש"כ השייך לענין זה דציון קברות בפ' וישלח בפסוק ויצב יעקב מצבה. .
(מו"ק ה׳ א׳) את הדרך ילכו בה. [מכאן דדרך לשון נקבה] כטמדלא כתיב ילכו בו, ואע"פ דכנגד זה מצינו דרך לשון זכר (פ' תבוא) בדרך אחד יצאו מפרש בגמרא דהכא דבתורה קאי ותורה אקרי לשון נקבה לכן כתיב בלשון נקבה, והתם במלחמה איירי ודרכו של איש לעשות מלחמה כתיב לשון זכר.
והנה כלל זה בכלל מסכים עם הנחת הראב"ע דכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו, כלומר אפשר לכתבו בלשון זכר ובלשון נקבה, אך לפלא שכל המדקדקים לא זכרו כלל זה דהגמרא כי באופן כזה הולכין אחר הענין שעליו מוסב שורש זה כמבואר, והוא מסתבר מאד.
ואמנם לא קשה במ"ש דדרך לשון נקבה ממה שחתימת מלה זו ברבים – ביו"ד מ"ם, דרכים, כשם זכר, ולא בו"ו ת"ו, ככל המלים מלשון נקבה, יען דבאמת אין כלל חתימה זו מוחלט, כי מצינו הרבה יוצאין מכלל זה, כמו השמות נשים, פילגשים, דבורים, נמלים, תאנים, שנים, כולם שמות נקבה וחותמין ברבים כחתימת שמות זכרים, וכן להיפך, אבות, בכורות, אריות, לבבות, מטות, שמות, לילות, כולם שמות זכר וחתימתם ברבים כשמות נקבה. .
(קדושין ב׳ ב׳) ואתה תחזה וגו׳. תחזה באספקלריא, במחזה זו שחוזין בה החכמים לנראה הכונה דכיון דהמעלות שחשיב בזה הם כמעט מסורים ללב, וא"א להכירם בהשקפה בעלמא אלא צריך לחדור בעין בוחנת להכיר הכרה נאמנה לכן דריש תחזה באספקלריא, שהלשון מחזה הוא אחד מלשונות הנבואה. .
(מכילתא) אנשי חיל יראי אלהים. אנשי חיל – אלו בעלי הבטחה לאנראה דר"ל דכשיבטחו ישתדלו לקיים הבטחתן, דאל"ה הלא לא יהיו דבריהם נשמעים. ור' יהושע דריש במכילתא אנשי חיל – עשירים ובעלי ממון, והובא בפירש"י, ונראה שייכות התאר אנשי חיל לעשירים, ע"פ מ"ש בכתובות ק"ה ב' דרש רב נחמן בר כהן, מאי דכתיב (משלי כ"ט) מלך במשפט יעמיד ארץ, אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ, ופירש"י שהוא עשיר ואינו צריך להחניף, עכ"ל. הרי דע"י עשירות שלו יכול להיות איש גבור חיל בדין מבלי שיצטרך לישא פנים. ואמנם לדינא נראה שאין זה מעכב, וראיה שהרי אמרו בסנהדרין י"ז א' אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה, ואילו בעלי כסף לא חשיב. , יראי אלהים – אלו שעושין פשרה בדין לבדבמקום שרואין שע"פ שורת הדין לא יוכל פסק דינם להתקיים מאיזו סבה שהיא, ישתדלו לפשר בין הבעלי דינים, וזה כבוד שמים שיוצאים הבע"ד מהדיינים בשלום. .
(שם) אנשי אמת שונאי בצע. אנשי אמת, כגון ר׳ חנינא בן דוסא וחביריו, שונאי בצע, ששונאין ממון עצמן בדין וכש"כ ממון אחרים לגנראה דר"ל שאם יש להם דין ודברים עם אדם בדיני ממונות והדבר דורש מו"מ בב"ד הם מוותרים על שלהם שלא יצטרכו לעמוד בדין, ואפי' אם יודעים שהצדק אתם, ומכש"כ כשמסופקים בזה.
ורש"י בפסוק זה פירש שונאי בצע ששונאים את ממונן בדין, כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדין לאו דיינא הוא (ב"ב נ"ח ב'), והקשה הרא"מ הא התם איירי דמפקין מיניה ממון אחרים, וכתב דלא דק רש"י בזה, ואמנם יש ליישב דבריו משום די"ל בטעם הדבר דכשמפקין מיני' ממון אחרים בדין לאו דיינא הוא משום דבודאי לא ידע שחייב ע"פ דין לשלם דאילו ידע לא היה ממתין עד שיקראנו בעל דינו לדין והיה משלם תיכף כשתבעו בינו לבין עצמו, וכיון דלא ידע הדין ממילא אינו יכול להיות דיין, אך כנגד זה י"ל דבאמת בכלל יודע הוא הדין אך לעצמו לא ידע מפני שאין אדם רואה חובה לעצמו, ולכן לא ראה חובתו שיתחייב בדין, אמנם זה הוא רק אם חומד ממון שייך לומר שלא ראה חובה לעצמו אבל אם שונא בצע שלו הוא, הרי אין זה נחשב לו כלל לחובה מה שיהיה צריך לשלם, ובכ"ז המתין עד שקראהו בעל דינו לדין, א"כ ע"כ בודאי לא היה יודע דין ולכן לאו דיינא הוא, ולפי"ז ממילא מבואר ממאמר זה דהפי' שונא בצע – בצע שלו, ודו"ק. [שם] ושמת עלהם וגו׳. ת"ר, ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, שרי אלפים – שש מאות, שרי מאות – ששת אלפים, שרי חמשים – י"ב אלף, שרי עשרות – ששת רבוא, נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות לדהכל לפי החשבון דכל ישראל היו אז שש מאות אלף, ועיין בתוס' בענין צמצום החשבון. .
(סנהדרין י"ח א׳) בכל עת. וכתיב (ר"פ תצא) והיה ביום הנחילו את בניו, הא כיצד להדמשפט נחלות הוי נמי כעין דין, דכתיב בענין נחלות (פ' פינחס) והיתה לבני ישראל לחקת משפט, וכתיב ביום דמשמע ביום ולא בלילה, דאל"ה הול"ל בעת הנחילו וכאן כתיב ושפטו וגו' בכל עת. , יום לתחלת דין לילה לגמר דין [מכאן לדיני ממונות שמתחילין ביום וגומרין בלילה] לווכל זה איירי כשדנים בכפיה [בימים הקדמונים] אבל אם קבלום הבע"ד להדיינים מרצונם מותר גם להתחיל בלילה, וע"ע בחו"מ סי' ה'. .
(שם ל"ד ב') הדבר הגדול. כהן גדול דנין בב"ד של שבעים ואחד. מנה"מ, א"ר אדא בר אהבה, אמר קרא כל הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול לזומשה שקול כנגד ע"א סנהדרין. , ואימא דבר גדול דבר קשה, כשהוא אומר (פ׳ כ"ו) את הדבר הקשה יביאון אל משה, הרי דבר קשה אמור, ומה אני מקיים דבר הגדול – דבריו של גדול לחואמנם זה הוא רק בדיני נפשות שלו, אבל בדיני ממונות ומלקות נדון ככל אדם, וכבדרשה הסמוכה.
וע"ד הפשט יש לפרש מה ששינתה התורה מלשון שאמר יתרו הדבר הגדול וכתבה הדבר הקשה, משום דע"פ הנהוג בערכאות של אומות שמשגיחין רק על כמות הדין, דכל אחד מהערכאות כל אחד לפי ערך גדולתו יש לו רשות לדון רק עד סכום ידוע וכסף קצוב, ואינם מקפידים אם דין הסך המועט הוא קשה מאד לברר או אם דין הסך המרובה הוא קל ונוח לברר, אבל בדיני ישראל אין משגיחין על ערך סכום הדין, משום דדין פרוטה כדין מאה מנה, ויש דין קטן בכמותו וקשה באיכותו, ולכן אמר יתרו ע"פ הנהוג בערכאות – הדבר הגדול – בכמות, והתורה אמרה הדבר הקשה – באיכות, ודו"ק. .
(שם ט"ז א׳) הדבר הגדול. מהו הדבר הגדול, אמר רב אדא בר אהבה, דבריו של גדול, ואימא כל דבריו של גדול לטאפילו דיני ממונות. , מי כתיב דברי גדול – הדבר הגדול כתיב, דבר גדול ממש מותרתי ש"מ, כי מהא דכתיב גדול ולא קשה דרשינן דבריו של גדול [בדרשה הקודמת] ומלשון הדבר הגדול דרשינן דבר גדול ממש שהוא דיני נפשות. .
(שם י"ח ב') ונשאו אתך. דיני נפשות אין כשרים לדון אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה, מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא ונשאו אתך, בדומין לך ליהוו מאוכתבו התוס' דליכא למימר בדומין לך בלא מום הגוף כמוך, דלא מסתבר למדרש כן, עכ"ל, וסתמו דבריהם למה לא מסתבר לדרוש כן, והלא אופן הדרשה אחד הוא אם בדומין לך ביחס או בהעדר מום, וביותר קשה הא מצינו דרשה כזו ממש על מומי הגוף, והוא דכתיב בנח תביא אל התבה להחיות אתך, ודרשינן בע"ז ו' א', אתך בדומין לך לאפוקי טריפה, וי"ל בכונתם ע"פ מ"ש בכ"מ בגמ' אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה כמשה, וא"כ אי דרשינן אתך בדומין לך בנוגע לשלמות הגוף א"כ נימא שיהיו גבורים ועשירים ובעלי קומה כמשה [ועיין סנהדרין י"ז א' ולפנינו לעיל בפסוק כ"א אות ל"א], וזה אין סברא למדרש כן והכתוב אומר מפורש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ולכן נכון יותר לדרוש לענין יחום משפחה, ובנוגע למומי הגוף ילפינן בגמרא מפסוק דשה"ש כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ועיין לפנינו ס"פ שופטים בפסוק וענו ואמרו ידינו וכו', ולא נתבאר למה יליף כזה רק אדיני נפשות ולא גם אדיני ממונות, דהא פרשה זו בסתמא כתיב על כל דינים ומשפטים וכולל גם דיני ממונות, ואפשר לומר דשאני דיני ממונות דתלי בקבלום עליהם הבעלי דינים שאז כשרים גם קרובים כנודע כשרים גם האינם מיוחסים. .
(סנהדרין ל"ו ב׳) יבא בשלום. ההוא דהוי קאמר ואזיל, דאזיל מבי דינא דשקלי גלימי׳, ליזמר זמר וליזל באורחא מבמי שנטלו ב"ד טליתו בדין ילך ויזמר לפי שדנו דין אמת ולא הפסידוהו כלום אלא הוציאו גזילה מתחת ידו. , אמר ליה שמואל לרב יהודה, קרא כתיב, וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום מגמלשון כל מדייק, דמשמע בין זכאי בין חייב, ואפילו החייב יצא מן הדין בשלום ובאהבה. .
(שם ז׳ א׳)